לפני מספר ימים נכנסתי לקיוסק כדי לקנות מוצר שעלה 6 שקלים. בגלל שהיו לי רק 4 שקלים בארנק, שאלתי מראש אם הם מקבלים אשראי. המוכר אמר לי שהם מקבלים אשראי על הכל חוץ מסיגריות (גם קטע לא ברור, אבל זה כבר עניין אחר). ניגשתי לקופה עם המוצר, והגשתי למוכר את כרטיס האשראי שלי. המוכר מיד נהם עלי וקיטר על זה שאני רוצה לשלם 6 שקלים באשראי. כמו בהרבה מקומות, גם שם "לא מקבלים אשראי מעל 40 שקל". לפחות הוא לא זילזל באינטיליגנציה שלי ואמר שאי אפשר לקבל אשראי מתחת לסכום מסויים. הוא גם טרח לציין שהוא משלם עמלה של 2% על כל עסקה. כמו לקוח טוב, הוצאתי מחשבון (אפליקציה בטלפון, אבל לא משנה) וחישבתי את גובה העמלה: 12 אגורות פטורות ממס. ציינתי שיש לי 4 שקלים בארנק, ושכדאי לו לקחת 6 שקלים פחות 12 אגורות על פני 4 שקלים פחות 0 אגורות. בסוף לקחתי מוצר בשווי של 4.20, ושילמתי עליו 4 שקלים. בגלל שהמוכר היה ערס טיפוסי, זכיתי חוץ מהקיטורים להערה "עזוב אותי, אתה לא בא לי בטוב".
המונח ה(לא)מקצועי לדבר הזה נקרא: FAIL.
הקיוסק ויתר על עסקה שגדולה ב- 50% מהעסקה שהוא עשה איתי בסופו של דבר כדי לא לשלם 2% ממנה כעמלה פתורה ממס (כך שזה פחות משני אחוזים). במקום זאת המוכר העדיף עסקה שקטנה מהעסקה הפוטנציאלית ב- 33%, ואפילו היא גילמה הורדת מחיר של 5%. Double Fail!
האם המוכר עשה החלטה נכונה? המספרים אומרים שלא. אני חושב שהמוכר לא היה אחד מהבעלים של הקיוסק, והוא רק פעל לפי ההוראות, אבל אני לא יכול שלא לתהות האם בעל הקיוסק היה צריך לתת לו הוראות פחות נוקשות. אם המוכר היה מקבל הנחיה שעדיף לו לקבל מזומן על עסקאות קטנות, לי הייתה נחסכת עוגמת נפש בתור לקוח, והקיוסק היה רווחי יותר בעשרות אחוזים (טוב, שני שקלים). אני משער שאותו מוכר קיבל הנחייה ברורה שהקיוסק לא מקבל אשראי מתחת לסכום מסויים, ובגלל זה שום בסיס עובדתי לא עזר לי במשא ומתן. אני מאמין שעדיף ללמד את העובדים את ההיגיון מאחורי החוקים במקום העבודה, במקום לתת להם חוקים שחקוקים בסלע. אף מילה על חווית הקניה 